תקווה

כבר זמן מה שעובר עליו משהו. איש מהסובבים אותו לא הצליח לשים את ידו על נקודה ספציפית המראה על כך שלא הכל כשורה אצלו ואפילו טיפול פסיכולוגי הנמשך כשלוש שנים בשתי קדנציות  לא חשף את המסרב להתגלות, אבל כולם יודעים שהוא לא כולם. כמו הידיעה בדבר קיומם של השטן והאל כך גם השד הפנימי שלו קיים ללא יכולת הוכחה או שלילה הגיונית אבל הוא אתאיסט אדוק ודורש הלוך ודרוש כי אין שום שד וגם אלוהים איננו קיים. הוא מתרץ החיים בקשיים הטמונים בהם וכאשר אלה ייעלמו גם הוא ישוב לעצמו, אך הקשיים נעלמו כבר מזמן והוא לא השתנה מיום היוולדו.

הם מודאגים כי לכל מקום אליו מובילות אותו רגליו ונפשו הוא לוקח איתו את פרנץ קפקא. קפקא, כך טוענים, לא משפיע עליו טוב וכי עדיף ויקרא משהו אופטימי עם סוף טוב שישאיר שמץ של תקווה לעתיד – אולי איזה רומן אהבה פופולארי אשר בסופו שני הגיבורים הופכים לאחד, או שמא  קומדיה חביבה ללא אלוהים, אולם הוא מתעקש להיכנס למיטה עם יוזף ק. וגרגור סמסא והרי יש קשר ישיר בין ספרותו לנפשו ואף גופו, כי אפילו משקלו הושפע מאמן הצום.

והוא ניצב מולם במלוא העדר תפארתו מביט עמוק לתוך עיניהם המבקרות בספק עוינות ספק מרדנות מכוונת, מניח את פרנץ קפקא בצד ובחצי חיוך אכזרי לוקח עימו את דויד פוגל וממשיך בדרכו האופיינית רק לו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בית, געגועים, דויד פוגל, הגדרה עצמית, חיפוש, מאבק, סוריאליזם, סערה נפשית, ספרות, עייפות, קפקא, תקווה, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s